שני צירים ליציאה מהקיבעון הפוליטי | מאמר וסימולציה

 

אם תבקשו מישראלי לשרטט את חלוקת העמדות הפוליטיות של המפלגות השונות בציבור היהודי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, סביר שיצייר ציר שבקצהו האחד נמצאים פתרונות של שתי מדינות המבוססים על פשרה בין ישראל לפלסטינים, ובקצהו השני פתרונות של מדינה אחת. אבל כיום התרשים הזה מבלבל יותר משהוא עוזר. גם אם נניח בצד בינתיים את המפלגות הלא־ציוניות, איך ניתן להסביר באמצעותו את העובדה שהמחנה הציוני, מרצ ויש עתיד נמצאות בוויכוח מדיני, אם כולן בסופו של דבר מסכימות על פתרון של שתי מדינות בקווים דומים? או את חוסר הנחת של נתניהו משאיפות הסיפוח של שותפיו המפלגתיים והקואליציוניים, אם גם הוא וגם הם לא מתלהבים מהסדר מדיני? תשובה אפשרית אחת היא שלמעשה אין ויכוח של ממש בתוך כל אחד מהמחנות, ושהסיפור כולו הוא מאבק על דימוי ועל תמיכת מצביעים. זה בוודאי מרכיב בתשובה, אבל הוא לא ממצה את העניין. כדי להבין את השיח בנושא הסכסוך בעשור האחרון, צריך להוסיף לתרשים ציר נוסף, אנכי, שלוכד את העמדות השונות ביחס למידת היכולת של מדינת ישראל לעצב את גורלה. בקוטב העליון נמצאים מי שמאמינים שגורלנו בידינו, ובתחתיתו — מי שחושבים שאנחנו נתונים בידי הגורל. לתכונה הזאת — האמונה שבכוחנו להשפיע על מציאות חיינו — קוראים סוכנוּת (agency). ישראלים שמאמינים שמדינת ישראל יכולה לפעול לקראת פתרון של הסכסוך, מאמינים שכמדינה, לישראל יש סוכנות. מי שאינם חשים כך, שמאמינים שהתנאים הופכים כל פתרון ללא ישים, מכחישים את הסוכנות הזאת. כעת אפשר לנסות למקם את העמדות שאנו מוצאים בשיח הפוליטי על גבי מערכת הצירים שבנינו. למשל, נתניהו. גם אם לא ברור עד הסוף איפה הוא עומד בשאלת הפתרון הרצוי לסכסוך, אין שאלה לגבי המיקום שלו בציר האנכי: עמוק בחלקו התחתון של התרשים. הוא מאמין שנגזר עלינו לחיות לנצח על חרבנו, ולכן מזהיר מפני כל יוזמה. תומכי הסיפוח־עכשיו והמדינה הדו־לאומית נמצאים בחלקו השמאלי העליון של התרשים: הם מאמינים שאנחנו יכולים לפעול. אנשי הסיפוח־עכשיו למעשה כבר פועלים בשלטון ובשטח כדי לכונן את המציאות שאליה הם שואפים. העמדות במרכז ובשמאל מורכבות יותר לזיהוי. בראשית שנות ה–2000 הציעה מפלגת קדימה גישה יוזמת וחד־צדדית שנועדה להמשיך את תוכנית ההתנתקות של שרון. את קדימה של שרון ואת ההתנתקות שעל גביה רכבה המפלגה לקלפי אפשר למקם גבוה על הציר האנכי — עתירה בתחושת סוכנות — וקרוב יותר לקוטב הפשרה מאשר למקסימליזם. התמיכה בפשרה התחדדה בתקופת אולמרט כראש ממשלה, כשהוא פתח במשא ומתן תכליתי להסדר קבע. אולם מאז שנבחר נתניהו בשנת 2009, הוא שיכנע רבים מאזרחי ישראל שיש מעט מאד שניתן לעשות כדי ליישב את הסכסוך. כך השתנתה תפיסת הפעולה המנחה אותנו בעשור האחרון מ"פתרון הסכסוך" ל"ניהול הסכסוך", שאומרת: יש סכסוך, ואין לנו יכולת לפתור אותו או לשנות את תנאיו, כל מה שנותר הוא להתנהל בתוך התנאים המוכתבים מבחוץ במינימום נפגעים או שינוי. הגישה נטולת הסוכנות הזאת מוצדקת על ידי הישענות על שלושה מיתוסים משתקים: שנסיגה תוביל לפגיעה בביטחון; שאין טעם לפעול בהיעדר פרטנר פלסטיני; ושפרויקט ההתנחלויות בלתי הפיך במידה כזו שהסדר לא באמת ייתכן. מאמריו של א.ב. יהושע שהתפרסמו בעיתון זה בשבועיים האחרונים הם דוגמה מאלפת לאופן שבו המיתוסים הללו השפיעו על השיח השמאלי. עם שלושתם ניתן להתמודד באופן שלא כאן המקום להאריך בו (ולזכות חלק מגופי המחקר בשמאל ייאמר שהם מתמודדים איתם כבר זמן רב), אך מעט מאוד פוליטיקאים מהמרכז והשמאל טורחים לעשות זאת באופן שיטתי. ראשי מחנה המרכז־שמאל מציעים מגוון תוכניות מדיניות שמגיעות מגישה סוכנותית פעילה לכאורה. הם משרטטים קווי מתאר לפתרון ומזהירים מאסון מדיני אם לא נפעל להשיגו, אבל כיום זה לא מספיק. העובדה שהסדר מדיני רצוי לנו ברורה עדיין לרוב הישראלים. הספק הציבורי נוגע ליכולת לפעול כאן ועכשיו לקראת ההסכם שמציירים כותבי התוכניות, ולספק הזה נראה ששותפים גם הכותבים עצמם. כך אנו מתרגלים למחנה שמזהיר מפני סכנות הקיפאון ולא מציע מנגד כיצד להיחלץ ממנו — ולמפלגות שנמנעות מלהעמיד במרכז סדר יומן טיעון חיובי על הצורך בהסדר. בה בעת, מהעבר השני של המפה, מסרבים המקסימליסטים, ובצדק, לקבל את התפיסה שישראל חלשה מכדי לפעול. לכן הם מקדמים מהלכים בשטח ובשלטון כדי לאתגר את הסטטוס־קוו ולהרגיל את אזרחי ישראל לרעיונות של סיפוח (עם או בלי זכויות מלאות לפלסטינים), אף על פי שמרבית האזרחים מתנגדים במובהק למהלכים שיובילו למדינה אחת. וכשמצד שני אין מחנה שיציע גישה מעשית ופעלתנית כמשקל נגד לנטילת היוזמה של מחנה המדינה האחת, זוכים רעיונות של סיפוח השטחים ללגיטימציה הולכת וגוברת. חמור מכך, מכיוון שכולנו תלויים במנהיגות הפוליטית ובמעצבי הדעות לארגן את המשמעות של המציאות הפוליטית שלנו והאירועים המתרחשים בה, היעלמות מחנה המרכז־שמאל הפוליטי מהשיחה האקטיבית הופכת לנבואה המגשימה את עצמה. פרטים ועמים שאינם מאמינים ביכולת לפעול מאבדים אותה, ומחנה פוליטי שמנהיגיו שמכירים טוב מכל את יכולות המדינה, ומאשרים לו שלא ניתן לעשות דבר, לא מסוגל לחשוב על אפשרות אחרת. במצב הזה, ברור מדוע המצביעים יעדיפו את נתניהו והמחנה הפוליטי ההולך בעקבותיו, שמבטיחים להם יציבות ומאשרים שהמחירים שישראל משלמת על המשך השליטה בפלסטינים הם בלתי נמנעים. אבל גם עכשיו המצב לא אבוד. רוב הציבור הישראלי כבר השתכנע בעשורים שחלפו בצורך בפשרה, ולכן כעת המשימה היא לא להניע אותו על הציר האופקי של השיחה. את השינוי צריך לחולל במיקום של דעת הקהל על גבי הציר האנכי. על מחנה המרכז־שמאל להתגבש מחדש סביב עמדה חד משמעית וברורה, שלא רק תומכת בפשרה, אלא גם מאמינה בסוכנות שלנו כחברה וכמדינה ומדבררת אותה. במילים פשוטות, עלינו להתחיל להאמין ולשכנע אחרים שבכוחנו לפעול עכשיו כדי להבטיח את עתידנו כמדינה בטוחה ודמוקרטית עם רוב יהודי מוצק. __________________ אבישי בן ששון־גורדיס הוא דוקטורנט במחלקה לממשל באוניברסיטת הרווארד, עמית בתוכנית העמיתים של קרן ברל כצנלסון ועמית מחקר במכון מולד